שלמה כרמל, הבעלים ומנכ"ל חברת "עולם אחר", המסתובב שנים רבות ביבשת אפריקה, מספר על אורח חייהם של כמה מהשבטים ייחודיים אלה. מאת עמי אטינגר .
הסקרנות היא אחד ממניעי ההתנהגות האנושית. היא מתעצמת כשמדובר במפגש עם תרבויות שונות, ומחריפה כשמדובר במפגש עם שבטים שתרבותם עתיקת יומין, כמעט בסיסית. מפגש עם חריפות מתעצמת שכזאת מספקת לנו יבשת אפריקה, על צבעיה העזים, החי והצומח הייחודיים והשבטים הקדומים החיים בה. שלמה כרמל, הבעלים ומנכ"ל חברת "עולם אחר", המסתובב שנים רבות ביבשת זו, מספר לנו על אורח חיים של כמה מהשבטים הייחודיים אלה. שבט הדזבה: קבוצות קטנות של בני שבט הדזבה, המשתייך לשבטי הבושמנים, חיות סביב אגם איסיי אשר בצפון טנזניה. הם עוסקים שם בלקט מזון ובצייד של חיות קטנות. עולמם הולך ונעלם, בשל תוחלת חייהם הקצרה ומחלות. היום נשארו בסך הכל כ-700-800 איש משבט מסקרן זה. שפתם היא שפת הקליקים, שבה מדברים גם שאר שבטי הבושמנים, החיים דרומה יותר, במדבר קלהארי. זוהי שפה, שהרבה מהברותיה נהגות באמצעות הפרדת הלשון מהחיך והשמעת קולות מצמוץ ונקישה בצלילים שונים, באמצעות הזזת השפתיים והלחיים. השפה נולדה בגלל הצורך להעביר מסרים בזמן הציד, בלי להבהיל את החיות, היות וצליליה מזכירים רעשים של ענפים הנעים ברוח. לעיתים קרובות הם מאשרים למבקרים להיכנס לתחום מחייתם ולצפות בחייהם הפשוטים – חיים במערות, בתוך עצי באובב ענקיים, או בתוך חושה, הבנויה מזרדים וענפים, שאותם הם לוקחים מצמחי המקום. כל ניסיונות הממשלה להעבירם לכפרים חדשים נתקלו בהתנגדותם. הם מעדיפים להישאר באזור מחייתם הטבעי, ולחיות שם, כפי שחיו אבותיהם לדורותיהם. הגברים יוצאים באשמורת הבוקר לצייד, כשהם צדים, בדרך כלל, מחיות קטנות, כגון אנטילופות אותם הם צדים באמצעות חיצים רגילים, או בבונים ועד לחיות גדולות כמו פילים, שאותם הם צדים באמצעות חיצים מורעלים. הנשים עוסקות בלקט צמחי מאכל- שורשים ופקעות. בני השבט עוטים על פלג גופם התחתון, פיסת עור בלבד. שבט המסאים: למרות חדירת תרבות המערב לאזורם, ממשיכים בני שבט המסאי לנהל את חייהם בדרכם המסורתית – חיי נוודים למחצה. סימן ההיכר הבולט של בני שבט מסקרן זה, החיים בקנייה ובצפון טנזניה, הוא לבושם המסורתי – מעין שמלות אדומות. לפי הערכות, מונה היום שבט המסאי כ-900 אלף איש. רבים מהם מתגוררים בדרום קניה ובצפון טנזניה. חיים בכפרים ולא כבודדים, בבקתות העשויות בוץ, עץ וגללי בקר. רוב בני המסאי עודם מתפרנסים מרעיית בקר. זאת למרות הקושי, ב-100 השנים שחלפו, להתפרנס מעבודות אלו, בגלל הפיתוח הטכנולוגי באזורי המחייה שלהם. כדי לאפשר להם לשמר את תרבותם ואופי חייהם, הקדישו עבורם ממשלות טנזניה וקנייה טריטוריות מחייה מיוחדות. בדרך זו השכילו בני המסאי, לשמחתם, לשמר את אורח חייהם. למרות ששמם יצא למרחקים כציידים מומחים, למעשה רוב מזונם של בני המסאי מיוצר על ידי הבקר שהם מגדלים והם ניזונים בעיקר מדם וחלב מהבקר שאותו הם מגדלים. עושרם מוערך במספר ראשי הבקר שיש לכל פרט, וכך הם יכולים לשאת, בטקסים מיוחדים, יותר נשים -בחברה הפוליגמית, שבה הם חיים. הם גם מכינים את רוב בגדיהם מעור הבקר. בני המסאי משמרים, מדורי לדורות טקסים מסורתיים רבים. בין הטקסים המוכרים ביותר יש את טכס הבגרות, המכונה "ריקוד הקפיצות", שאותו מבצעים הנערים הצעירים, בטקס התבגרותם. בטקס זה הם צריכים לזנק מנקודת עמידה לגובה רב, מפגינים בכך את חוזקם, ובעקות כך את התבגרותם. מניאטה הוא כפר קטן, המהווה את המרכז הרוחני והחברתי שלהם. שבט ההימבה – נמיביה: בני שבט ההימבה, החיים בנמיביה, מתגוררים זה מאות בשנים בשוליו הצפוניים של המדבר. שם הם מוצאים את המים בשלוליות מזדמנות, בהצפות נקודתיות של נחלים ונהרות, או סביב אחת ממאות הבארות, שקדחה עבורם הממשלה. בזכות אותן הבארות, משנים בני שבט זה את אורח חיים - מנוודים למחצה, ליושבי כפרים למחצה, בבקתות חומר עגולות וקטנטנות. אם כי הם ממשיכים ללכת בעקבות עדרי הבקר והצאן שלהם, ומפיקים מהם הכל – חלב, ממנו הם מפיקים יוגורט, ובשר. בני השבט חיים באזור האוטונומי קאוקולנד (Kaokoland) אזור גבעי וקשה למחיה, בצפון מערב נמיביה, שבצפונו זורם נהר הקוננה ושם נמתח הגבול עם אנגולה. מוצא שבט ההימבה, הפסטורלי והפראי יחסית, משבטי הבונטו, שנדדו דרומה לאזור זה, במשך כ-300 שנה, ונדחקו על ידי בני האובמבו לאזור גבעי ומדברי למחצה זה. נשות השבט מתמרחות באבקה חרסיתית אדומה, מעורבת שומן עיזים. מורחות אותה על עורן ושערן. הן לבושות חצאית עור עיזים, ומתקשטות בטבעות מתכת, שברי ביצי יען וחרוזים, העשויים מחרצני פרי דקל האומורונגה, המכונה גם "להלה-פאלם" ( "Lala-Palm" ). הגברים מנגנים בקשת-פה בעלת מיתר בודד, העשויה מענפי הדקל, כשמנוזלי העץ הם מכינים משקה אלכהולי. שבט הדטוגה: בני שבט זה, המונה כ-100 אלף איש, חיים באזור אגם אייסי ובמרכז טנזניה. הם מכונים על ידי שבט סוקומה (Sukuma), הגדול ביותר בטנזניה בשם טארטורו (Taturu). מעריכים, כי מוצאם מדרום סודן ורמות מערב אתיופיה. משם הם נדדו, לפני כ-1,500 שנה, עם עדריהם לאזור רמות קניה וטנזניה. בתחילה עסקו בני השבט במרעה בלבד, אך כיום עוסקים גם בחקלאות. צבע הלבוש שלהם מתמזג עם סביבת צבעי הסוואנה, שבה הם חיים. לבושים חצאיות עור ועונדים עדיים ססגוניים, שמעטרים את צווארם וידיהם. בנות השבט נוהגות לצלק את אזור עיניהן במעגלים. בעבר כלל טקס ההתבגרות של הגברים הריגה של כל מה שכונה "אויב". יהא זה אדם שאינו בן השבט, או בעל חיים מסוכן - פיל, אריה ובופאלו. שפה: שפת בני שבט הדטוגה והדיאלקטים הנכללים בה כלולה בשפת הנילוטים. בני השבט מגדלים עיזים, כבשים, חמורים וגם תרנגולות. אך בקר הוא גידולם הנפוץ ביותר. תרבותם דומה לתרבות המסאית. בדומה למנהגים המסאים, גם בני שבט הדטוגה משתמשים בחלב, בדם, בבשר, בעורות, בקרניים ובהפרשות הבקר לצורכי מאכל או מנהגים טקסיים. הנישואין בשבט זה פוליגאמיים, כאשר הנשים מדורגות היררכית על פי מועד נישואיהן. הנישואין חייבים להיות בין בני זוג משתי חמולות שונות. טקסי הלוויה הם ארוכים מאד ויכולים להימשך עד שנה. חוקי השבט נאכפים באמצעות לחץ קבוצתי חזק. חברת "עולם אחר" מפעילה עשרות טיולים גיאוגרפיים בשנה לאפריקה, שבאמצעותם אפשר לראות מקרוב, את תרבותם ואורח חייהם של השבטים הקדמונים ביבשת מסקרנת זו.
